Jewish Content   Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H

Rambam
3 Chapters Per Day

Friday, 10 Cheshvan, 5780
November 8, 2019

9 Cheshvan, 5780 - November 7, 201911 Cheshvan, 5780 - November 9, 2019

הלכות מאכלות אסורות פרק ב

א) מכלל שנאמר "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרה בבהמה -- אותה, תאכלו" (דברים יד,ו) -- שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה, אסורה; ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.

ב) ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר "את זה לא תאכלו, ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה..." (ויקרא יא,ד) -- הרי למדת שהן בלא תעשה, ואף על פי שיש בהן סימן אחד; וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה, שאין בה סימן כלל, שאיסור אכילתה בלא תעשה, יתר על עשה הבא מכלל "אותה תאכלו".

ג) [ב] לפיכך כל האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה, כזית -- לוקה מן התורה, בין שאכל מן הבשר בין שאכל מן החלב: לא חלק הכתוב בטמאים, בין בשרן לחלבן.

ד) [ג] האדם, אף על פי שנאמר בו "ויהי האדם, לנפש חיה" (בראשית ב,ז) -- אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה; לפיכך אינו בלא תעשה. והאוכל מבשר האדם, או מחלבו, בין מן החי, בין מן המת -- אינו לוקה; אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא,ב): הא כל שהוא חוץ מהן, לא תאכלו; ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.

ה) [ד] האוכל כזית מבשר עוף טמא -- לוקה מן התורה, שנאמר "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא ייאכלו" (ויקרא יא,יג), והרי עבר על עשה, שנאמר "כל ציפור טהורה, תאכלו" (דברים יד,יא), הא טמאה לא תאכלו. וכן האוכל כזית מדג טמא -- לוקה, שנאמר "ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,יא), ועבר על עשה, שנאמר "כול אשר לו סנפיר וקשקשת, תאכלו" (דברים יד,ט): מכלל שאין לו סנפיר וקשקשת, לא ייאכל. הא למדת שכל האוכל דג טמא, או בהמה וחיה טמאה, או עוף טמא -- ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה.

ו) [ה] חגב טמא, הרי הוא בכלל שרץ העוף; והאוכל כזית משרץ העוף -- לוקה, שנאמר "כול שרץ העוף, טמא הוא לכם: לא, ייאכלו" (דברים יד,יט). ואיזה הוא שרץ העוף, כגון זבוב ויתוש ודבורה וצרעה וכיוצא בהן.

ז) [ו] האוכל כזית משרץ הארץ -- לוקה, שנאמר "וכל השרץ, השורץ על הארץ -- שקץ הוא, לא ייאכל" (ויקרא יא,מא). ואיזה הוא שרץ הארץ, כגון חולד וצב ונחשים ועקרבים וחיפושית ונדל וכיוצא בהן. [ז] ושמונה שרצים האמורין בתורה, שהן החולד והעכבר והצב והאנקה והכוח והלטאה והחומט והתנשמת -- האוכל מבשרם כעדשה, לוקה: שיעור אכילתן, כשיעור טומאתן. וכולן מצטרפין זה עם זה לכעדשה.

ח) במה דברים אמורים, בשאכל מהן אחר מיתתן. אבל החותך אבר מן החי מן אחד מהן ואכלו -- אינו לוקה עליו, עד שיהיה בו כזית; וכולן מצטרפין לכזית. אכל אבר שלם מן השרץ אחר שמת -- אינו לוקה, עד שיהיה בו כעדשה.

ט) דם שמונה שרצים ובשרן מצטרף לכעדשה, והוא שיהיה הדם מחובר לבשר. וכן דם הנחש מצטרף לבשרו לכזית, ולוקה עליו -- לפי שאין בשרו חלוק מדמו, ואף על פי שאינו מטמא; וכן כל כיוצא בו, משאר שרצים שאינן מטמאין.

י) דם שרצים שפירש וכנסו ואכלו, לוקה עליו בכזית: והוא, שיתרו בו משום אוכל שרץ; אבל אם התרו בו משום אוכל דם, פטור -- שאין חייבין אלא על דם בהמה חיה ועוף. [יא] וכל השיעורין ומחלקותם, הלכה למשה מסיניי.

יא) [יב] האוכל כזית משרץ המים -- לוקה מן התורה, שנאמר "אל תשקצו את נפשותיכם, בכל השרץ השורץ; ולא תיטמאו בהם" (ויקרא יא,מג): הרי כלל בלאו זה, שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים. איזה הוא שרץ המים -- אלו הברייות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, והברייות הגדולות ביותר שהן חיות הים: כללו של דבר, כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור, כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן.

יב) [יג] אלו המינין שנבראין באשפות ובגופי הנבילות כגון רימה ותולעה וכיוצא בהן, שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן -- הן הנקראין רומש על הארץ; והאוכל מהן כזית -- לוקה, שנאמר "ולא תטמאו את נפשותיכם, בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא יא,מד), ואף על פי שאינן פרין ורבין. אבל "השרץ, השורץ על הארץ" (ויקרא יא,מא), הוא שפורה ורובה מזכר ונקבה.

יג) [יד] אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות, אם פירשו ויצאו לארץ, אף על פי שחזרו לתוך האוכל, מי שאכל מהן כזית -- לוקה, שנאמר "לכל השרץ השורץ על הארץ -- לא תאכלום, כי שקץ הם" (ויקרא יא,מב), לאסור אלו שפירשו לארץ; אבל אם לא פירשו, מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו.

יד) [טו] במה דברים אמורים, שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ. אבל אם התליע והוא מחובר, אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ -- שעל הארץ נבראת; ולוקין עליה. ואם ספק, אסורה; לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין -- לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש, אוכל בלא בדיקה -- שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש.

טו) [טז] פירשו לאוויר ולא נגעו לארץ, או שפירשו מקצתן לארץ, או שפירשו אחר שמתו, או שנמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים, או שיצאו מתוך האוכל לתוך אוכל אחר -- כל אלו אסורין מספק, ואין לוקין עליהן.

טז) [יז] תולעת הנמצאת במעי הדגים, ובמוח שבראש הבהמה, והנמצאת בבשר -- אסורה; אבל דג מליח שהתליע, הרי התולעת שבו מותרת, שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלן כולן כאחת בתולעת שבתוכן.

יז) וכן המים שבכלים שהשריצו, הרי אותן שרצים מותרין לשתות עם המים -- שנאמר "כול אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים, אותם תאכלו" (ויקרא יא,ט): כלומר במים ובימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים, בין שיש לו בין שאין לו -- מותר.

יח) שרץ המים הנברא בבורות ובשיחין ובמערות -- הואיל ואינן מים נובעין, והרי הן עצורין -- הרי הן כמים שבכלים, ומותר; ושוחה ושותה ואינו נמנע, ואף על פי שבולע בשעת שתייה מאותן השרצים הדקים.

יט) במה דברים אמורים, שלא פירשו ממקום ברייתן; אבל אם פירש השרץ -- אף על פי שחזר לתוך הכלי או לתוך הבור, אסור: פירש לדופני החבית, וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השיכר -- מותר; וכן אם פירש לדופני הבור או המערה, וחזר למים -- מותר.

כ) המסנן את היין או את החומץ או את השיכר, ואכל את היבחושין או את היתושין והתולעות שסינן -- לוקה משום שרץ המים, או שרץ העוף ושרץ המים: ואפילו חזרו לכלי אחר שסיננן, שהרי פירשו ממקום ברייתן. אבל אם לא סינן, שותה ואינו נמנע, כמו שפירשנו.

כא) זה שאמרנו בפרק זה, האוכל כזית -- בשאכל כזית מבריה גדולה, או שצירף מעט מבריה זו ומעט מבריה זו שבמינה עד שאכל כזית. אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה, הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו הייתה פחותה מכחרדל, בין שאכלה מתה בין שאכלה חיה; ואפילו סרחה הבריה ונשתנית צורתה -- הואיל ואכלה כולה, לוקה: [כב] נמלה שחסרה אפילו אחת מרגליה, אינו לוקה עליה אלא בכזית.

כב) לפיכך האוכל זבוב שלם או יתוש שלם, בין חי ובין מת -- לוקה משום שרץ העוף. [כג] הרי שהייתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ, כגון שהיו לה כנפיים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והייתה רבה במים, ואכלה -- לוקה שלוש מלקייות; ואם הייתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפירות, לוקה עליה ארבע מלקייות; ואם הייתה מן המינין שפרין ורבין, לוקה חמש. ואם הייתה מכלל עוף טמא יתר על היותה משרץ העוף, לוקה עליה שש מלקייות -- משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות: בין שאכלה כולה, בין שאכל ממנה כזית.

כג) לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים, לוקה חמש מלקייות. [כד] ריסק נמלות, והביא אחת שלמה וצירפה לאלו שנתרסקו, ונעשה הכול כזית, ואכלו -- לוקה שש מלקייות: חמש משום הנמלה האחת, ואחת משום כזית מנבילת הטמאים.


הלכות מאכלות אסורות פרק ג

א) כל מאכל היוצא מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן -- הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים: שנאמר "ואת בת היענה" (ויקרא יא,טז), זו ביצתה; והוא הדין לכל האסור כיענה, ולכל הדברים הדומין לביצה.

ב) חלב האדם מותר באכילה -- אף על פי שבשר האדם אסור באכילה, וכבר ביארנו שהוא בעשה. [ג] דבש דבורים ודבש צרעים, מותר -- מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים.

ג) [ד] אף על פי שחלב אדם מותר, אסרו חכמים לגדול לינק אותו מן השדיים; אלא חולבת אישה לתוך הכלי, ושותה. וגדול שינק מן השד -- כיונק שרץ, ומכין אותו מכת מרדות.

ד) [ה] יונק תינוק והולך, אפילו ארבע או חמש שנים. ואם גמלוהו ופירש שלושה ימים או יתר מחמת בורייו, לא מחמת חולי -- אינו חוזר ויונק: והוא, שגמלוהו אחר ארבעה ועשרים חודש; אבל בתוך זמן זה, אפילו גמלוהו חודש או שניים, מותר לחזור ולינק, עד סוף ארבעה ועשרים חודש.

ה) [ו] אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה, אין לוקין עליהן: שנאמר "מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,ח) -- על הבשר הוא לוקה, ואינו לוקה על הביצה ועל החלב; והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור -- שהוא אסור מן התורה, ואינו לוקה. אבל מכין אותו מכת מרדות.

ו) [ז] ייראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאין במעיהן -- כאוכל קרבי דגים, ולוקה מן התורה; וכן ביצי העוף התלויות באשכול, שעדיין לא פירשו ונגמרו -- האוכל אותן לוקה, כאוכל בני מעיים שלהן.

ז) [ח] ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה, ואכלה -- לוקה משום אוכל שרץ העוף; אבל ביצת העוף טהור שהתחיל האפרוח להתרקם בה, ואכלה -- מכין אותו מכת מרדות. [ט] נמצא עליה קורט דם -- אם על החלבון, זורק את הדם ואוכל את השאר; ואם על החלמון, אסורה כולה. ביצה המוזרת, הנפש היפה תאכל. [י] אפרוח שנולד -- אף על פי שלא נתפתחו עיניו, מותר לאוכלו.

ח) בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף טהור שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף -- אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת.

ט) [יא] אפרוח שנולד מביצת טריפה, מותר, שאין מינו טמא. היה העוף ספק טריפה -- כל הביצים שתלד בערימה ראשונה, משהין אותן: אם טענה ערימה שנייה והתחילה לילד, הותרו הראשונות; ואם לא ילדה, הרי הן אסורות.

י) [יב] חלב בהמה טמאה, אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה; ואם נתערב חלב טהורה בחלב בהמה טמאה, כשתעמיד אותו, יעמוד חלב הטהורה, וייצא חלב הטמאה עם הקוס של גבינה. [יג] ומפני זה ייתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור, שמא עירב בו חלב בהמה טמאה; וגבינת הגויים מותרת, שאין חלב בהמה טמאה מתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה.

יא) ואם תאמר והלא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאוד בחלב שעמד בו, ולמה לא ייבטל במיעוטו -- מפני שהוא המעמיד הגבינה; והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור, כמו שיתבאר.

יב) [יד] גבינה שמעמידין אותה הגויים בעשבים, או במי פירות כגון שרף התאנים, והרי הן ניכרין בגבינה -- הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה: שכבר גזרו על כל גבינת הגויים, בין שהעמידוה בדבר אסור בין שהעמידוה בדבר מותר -- גזירה משום שהעמידוה בדבר אסור.

יג) [טו] האוכל גבינת הגויים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו -- מכין אותו מכת מרדות. החמאה של גויים -- מקצת הגאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב הטמאה אינו עומד; ומקצת הגאונים אסרוה, מפני ציחצוחי חלב שיישאר בה, שהרי הקוס שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שייבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו, שמא עירב בו חלב טמאה.

יד) [טז] ייראה לי שאם לקח חמאה מן הגויים ובישלה עד שהלכו להן ציחצוחי חלב, הרי זו מותרת -- שאם תאמר נתערבו עימה ונתבשלו הכול, בטלו במיעוטן; אבל החמאה שבישלו אותה גויים, אסורה משום גיעולי גויים, כמו שיתבאר.

טו) [יז] ישראל שישב בצד העדר של גוי, והלך הגוי והביא לו חלב מן העדר -- אף על פי שיש בעדר בהמה טמאה, הרי זו מותר: ואף על פי שלא ראה אותו חולב -- והוא, שיכול לראותו כשהוא חולב כשיעמוד, שהגוי מתיירא לחלוב מן הטמאה, שמא יעמוד ויראה אותו.

טז) [יח] ביצה ששני ראשיה כדין, או ששני ראשיה חדין, או שהיה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים -- בידוע שהוא ביצת עוף טמא; ראשה אחד כד וראשה אחד חד, וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים -- אפשר שהיא ביצת עוף טמא, ואפשר שהיא ביצת עוף טהור.

יז) לפיכך שואל לצייד הישראלי שמוכרה: אם אמר לו של עוף פלוני הוא, ועוף טהור הוא -- סומך עליו; ואם אמר של עוף טהור הוא, ולא אמר לו שמו -- אינו סומך עליו. [יט] לפיכך אין לוקחין ביצים מן הגויים -- אלא אם היה מכיר אותן, ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור; ואין חוששין להן שמא הן ביצי טריפה. ואין לוקחין מן הגויים ביצה טרופה כלל.

יח) [כ] ביצי דגים, סימניהן כסימני ביצי העוף: אם היו שני ראשיה כדין, או חדין -- טמאין. אחד כד ואחד חד, שואל לישראלי המוכר: אם אמר לו, אני מלחתים והוצאתים מדג טהור -- אוכל על פיו; ואם אמר לו, טהורין הן -- אינו נאמן, אלא אם כן היה אדם שהוחזק בכשרות.

יט) [כא] וכן אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בה סימן, אלא מישראלי שהוחזק בכשרות; אבל בארץ ישראל כשהייתה רובה לישראל, לוקחין מכל ישראלי שבה. והחלב לוקחין אותו מכל ישראל, בכל מקום.

כ) [כב] הכובש דגים טמאים, צירן אסור; אבל ציר חגבים טמאים מותר, מפני שאין בהן לחלוחית. לפיכך אין לוקחין ציר מן הגויים, אלא אם כן היה בו דג טהור משוטט בו, אפילו דג אחד.

כא) [כג] גוי שהביא עריבה מליאה חבייות פתוחות של ציר, ודג אחד טהור באחת מהן -- כולן מותרות; היו סתומות, פתח אחת ונמצא בה דג טהור, שנייה ונמצא בה טהור -- כולן מותרות: והוא שיהיה ראשו של דג ושדרו קיים, כדי שיהא ניכר שהוא דג טהור.

כב) לפיכך אין לוקחין דגים מרוצצין מלוחין מן הגויים, והן הנקראין טרית טרופה; ואם היה ראש הדג ושדרו ניכר, אף על פי שהוא מרוצץ -- מותר ליקח אותו מן הגויים. [כד] גוי שהביא גרב של חתיכות דג שחיתוכן שווה, והן ניכרין שכולן מין אחד, ומצא בחתיכה אחת מהן קשקשין -- הרי כולן מותרות.


הלכות מאכלות אסורות פרק ד

א) האוכל כזית מבשר בהמה שמתה, או חיה שמתה, או עוף שמת -- לוקה, שנאמר "לא תאכלו כל נבילה" (דברים יד,כא). וכל שלא נשחטה כראוי, הרי זו מתה; ובהלכות שחיטה, יתבאר השחיטה שהיא כראוי, ושאינה כראוי.

ב) אין אסור משום נבילה, אלא מינין טהורין בלבד: מפני שהן ראויין לשחיטה; ואם נשחטו שחיטה כשרה, יהיו מותרין באכילה. אבל מינין טמאין שאין שחיטה מועלת בהן, בין שנשחטה, בין שמתה כדרכה, בין שחתך בשר מן החי ממנה, ואכלו -- אינו לוקה משום נבילה וטריפה, אלא משום אוכל בשר טמאה.

ג) האוכל עוף טהור חי כל שהוא, לוקה משום אוכל נבילה -- ואף על פי שאין בו כזית, הואיל ואכלו כולו. ואם אכלו אחר שמת, עד שיהיה בו כזית; ואף על פי שאין בכולו בשר כזית, הואיל ויש בכולו כזית -- חייב עליו משום נבילה.

ד) האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה, לוקה משום אוכל נבילה. ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה, עד ליל שמיני, שכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה, הרי זה כנפל; ואין לוקין עליו: ואם נודע לו שכלו לו חודשיו בבטן ואחר כך נולד, שהן תשעה חודשים לבהמה גסה, וחמישה לדקה -- הרי זה מותר מיום שנולד. [ה] השליה שיצאת עם הוולד, אסורה באכילה; והאוכלה פטור, שאינה בשר.

ה) [ו] האוכל כזית מבשר בהמה או חיה או עוף טהורים שנטרפו -- לוקה, שנאמר "ובשר בשדה טריפה, לא תאכלו -- לכלב, תשליכון אותו" (שמות כב,ל).

ו) טריפה האמורה בתורה -- זו שטרפה אותה חית היער, כגון ארי ונמר וכיוצא בהן; וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס, כגון נץ וכיוצא בו: ואין אתה יכול לומר, שטרפה אותה והמיתה אותה -- שאם מתה, הרי היא נבילה; ומה לי מתה מחמת עצמה, או הכה בסיף והמיתה, או שברה ארי והמיתה. הא אינו מדבר אלא בשנטרפה, ולא מתה.

ז) ואם הטריפה שלא מתה אסורה, יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באוזנו, ורדף והצילו מפיו, יהיה אסור, שהרי נטרף -- תלמוד לומר "ובשר בשדה טריפה... לכלב, תשליכון אותו" (שמות כב,ל), עד שעשה אותה בשר הראוי לכלב.

ח) הא למדת שהטריפה האמורה בתורה -- היא שטרפה אותו חית היער ושברה אותה, ונטה למות, ועדיין לא מתה; אף על פי שקדם ושחטה קודם שתמות -- הרי זו אסורה משום טריפה, הואיל ואי אפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה.

ט) [ח] נמצאת למד, שהתורה אסרה המתה -- והיא הנבילה; ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה, ואף על פי שעדיין לא מתה -- והיא הטריפה. וכשם שלא תחלוק במיתה, בין מתה מחמת עצמה, בין שנפלה ומתה, בין שחנקה עד שמתה, בין שדרסתה חיה והרגתה -- כך לא תחלוק בנוטה למות, בין שטרפתה חיה ושברתה, בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה, בין שנפלה ונתרסקו אבריה, בין שזרק בה חץ ונקב ליבה או ריאתה, בין שבא לה חולי מחמת עצמה וניקב ליבה או ריאתה או שבר רוב צלעותיה וכיוצא בהן: הואיל והיא נוטה למות מכל מקום, הרי זו טריפה -- בין שהיה הגורם בידי בשר ודם, בין שהיה בידי שמיים.

י) אם כן למה נאמר בתורה טריפה, דיבר הכתוב בהווה: שאם לא תאמר כן, לא תיאסר אלא אותה שנטרפה בשדה; אבל אם נטרפה בחצר, לא תיאסר. הא למדת, שאין הכתוב מדבר אלא בהווה; [ט] ועניין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו, אסורה. מכאן אמרו חכמים, זה הכלל, כל שאין כמוה חויה, טריפה; ובהלכות שחיטה, יתבאר איזה חולי עושה אותה טריפה, ואיזה חולי אין עושה אותה טריפה.

יא) [י] וכן החותך בשר מן החי, מן הטהורים -- הרי אותו הבשר טריפה; והאוכל ממנו כזית, לוקה משום אוכל טריפה: שהרי בשר זה, מבהמה שלא נשחטה ולא מתה; מה לי טרפה אותה חיה, מה לי חתכה בסכין, מה לי בכולה, מה לי במקצתה. הרי הוא אומר "ובשר בשדה טריפה, לא תאכלו" (שמות כב,ל), כיון שנעשת הבהמה בשר בשדה, הרי היא טריפה.

יב) [יא] בהמה שהיא חולה מחמת שתשש כוחה, ונטת למות -- הואיל ולא אירעה מכה באבר מאבריה הממיתין אותה, הרי זו מותרת: שלא אסרה תורה אלא כעין טרופת חית היער, שהרי נעשת בה מכה הממיתה אותה.

יג) [יב] אף על פי שהיא מותרת, גדולי החכמים לא היו אוכלין מבהמה שממהרין ושוחטין אותה כדי שלא תמות, ואף על פי שפירכסה בסוף שחיטה; ודבר זה אין בו איסור, אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה, הרי זה משובח.

יד) [יג] השוחט בהמה חיה ועוף, ולא יצא מהן דם -- הרי אלו מותרין; ואין אומרין, שמא מתים היו. וכן השוחט את הבריאה, ולא פירכסה -- הרי זו מותרת. אבל המסוכנת, והיא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, אף על פי שהיא אוכלת מאכל בריאות -- אם שחטה ולא פירכסה כלל, הרי זו נבילה ולוקין עליה; ואם פירכסה, הרי זו מותרת, וצריך שיהיה הפירכוס בסוף השחיטה, אבל בתחילה אינו מועיל.

טו) [יד] כיצד הוא הפירכוס, בבהמה דקה ובחיה בין גסה בין דקה: בין שפשטה ידה והחזירתה, או שפשטה רגלה אף על פי שלא החזירתה, או שכפפה רגלה בלבד -- הרי זה פירכוס ומותר; אבל אם פשטה ידה ולא החזירתה -- הרי זו אסורה, שאין זו אלא הוצאת נפש.

טז) ובבהמה גסה: אחד היד ואחד הרגל, בין שפשטה ולא כפפה, או כפפה ולא פשטה -- הרי זה פירכוס ומותרת; ואם לא פשטה, לא יד ולא רגל, ולא כפפה כלל -- הרי זו נבילה.

יז) ובעוף: אפילו לא ריפרף אלא בעינו, ולא כישכש אלא בזנבו -- הרי זה פירכוס. [טו] השוחט את המסוכנת בלילה, ולא ידע אם פירכסה או לא פירכסה -- הרי זו ספק נבילה, ואסורה.

יח) [טז] כל איסורין שבתורה, אין מצטרפין זה עם זה -- חוץ מאיסורי נזיר, כמו שיתבאר שם; לפיכך הלוקח מעט חלב, ומעט דם, ומעט בשר בהמה טמאה, ומעט בשר נבילה, ומעט בשר דג טמא, ומעט בשר עוף טמא, וכיוצא באלו משאר האיסורין, וצירף מן הכול כזית, ואכלו -- אינו לוקה, ודינו כדין אוכל חצי שיעור.

יט) [יז] כל הנבילות מצטרפות זו עם זו, ונבילה מצטרפת עם טריפה. וכן כל בהמה וחיה הטמאים, מצטרפין זה עם זה; אבל בשר נבילה עם בשר בהמה טמאה, אין מצטרפין.

כ) כיצד, הלוקח מנבילת השור, ונבילת הצבי, ונבילת התרנגול, וקיבץ מן הכול כזית בשר, ואכלו -- לוקה; וכן אם קיבץ חצי זית מנבילת בהמה טהורה, וחצי זית מן הטריפה, או חצי זית מבשר נבילה, וחצי זית מבשר מן החי מן הטהורה, ואכלו -- לוקה. וכן בשר הגמל והחזיר והארנבת, שקיבץ מכולן כזית, ואכלו -- לוקה. אבל אם צירף חצי זית מנבילת השור, וחצי זית מבשר הגמל -- אין מצטרפין; וכן כל כיוצא בזה.

כא) וכן כל בהמה טמאה, ועוף טמא, או דג טמא -- אין בשר שניהן מצטרף, לפי שהן שני שמות: שהרי כל אחד מהן בלאו בפני עצמו, כמו שביארנו. אבל כל העופות הטמאין מצטרפין, כמו שמצטרפין כל בהמה וחיה הטמאין. זה הכלל, כל שאיסורן בלאו אחד, מצטרפין; בשני לאוין, אין מצטרפין -- חוץ מנבילה וטריפה, הואיל והטריפה תחילת נבילה היא.

כב) [יח] האוכל מנבילה וטריפה, או מבהמה וחיה הטמאין -- מן העור, ומן העצמות, ומן הגידים, ומן הקרניים והטלפיים, ומן הציפורניים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשייחתכו, ומן השליה שלהן -- אף על פי שהוא אסור, הרי זה פטור מפני שאין אלו ראויין לאכילה; ואין מצטרפין עם הבשר לכזית.

כג) [יט] קיבת הנבילה, וקיבת הטמאה -- מותרת, מפני שהיא כשאר טינופת שבגוף; ולפיכך מותר להעמיד הגבינה בקיבת שחיטת הנוכרי, ובקיבת בהמה וחיה טמאה. אבל עור הקיבה -- הרי הוא כשאר המעיים, ואסור. [כ] עור הבא כנגד פניו של חמור, מותר באכילה -- מפני שהוא כמו הפרש ומי רגליים, שהן מותרין.

כד) יש עורות שהן כבשר, והאוכל מהן כזית כאוכל מן הבשר -- והוא, כשיאכל אותן כשהן רכין. [כא] ואלו שעורותיהן כבשרן -- עור האדם, ועור החזיר של יישוב, ועור חטוטרת הגמל שלא טענו עליו משא מעולם ולא הגיע למשא שעדיין היא רכה, ועור בית הבושת, ועור שתחת האליה, ועור השליל, ועור האנקה והכוח והלטאה והחומט; כל אלו העורות, כשהן רכין -- הרי הן כבשר לכל דבר, בין לאיסור אכילה בין לטומאה.

כה) [כב] נאמר בשור הנסקל "ולא ייאכל את בשרו" (שמות כא,כח), והיאך היה אפשר לאוכלו אחר שנסקל, והרי הוא נבילה -- אלא לא בא הכתוב אלא להודיעך שכיון שנגמר דינו לסקילה, נאסר ונעשה כבהמה טמאה: ואם קדם ושחטו שחיטה כשרה, הרי זה אסור בהניה; ואם אכל מבשרו כזית, לוקה. וכן כשייסקל, לא יימכר ולא ייתננו לכלבים או לגויים -- לכך נאמר "לא ייאכל את בשרו". ופרש של שור הנסקל, מותר בהניה. נודע שהוא פטור מסקילה אחר שנגמר דינו, כגון שהוזמו עדיו -- ייצא וירעה בעדר; ואם נודע אחר שנסקל, הרי זה מותר בהניה.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    Jewish Content