Jewish Content   Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H

Rambam
3 Chapters Per Day

Sunday, 12 Cheshvan, 5779
October 21, 2018

11 Cheshvan, 5779 - October 20, 201813 Cheshvan, 5779 - October 22, 2018

הלכות שביתת יום טוב

הלכות שביתת יום טוב. יש בכללן שתים עשרה מצוות -- שש מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לשבות בראשון של פסח; (ב) שלא לעשות בו מלאכה; (ג) לשבות בשביעי של פסח; (ד) שלא לעשות בו מלאכה; (ה) לשבות ביום חג השבועות; (ו) שלא לעשות בו מלאכה; (ז) לשבות בראש השנה; (ח) שלא לעשות בו מלאכה; (ט) לשבות בראשון של חג הסוכות; (י) שלא לעשות בו מלאכה; (יא) לשבות בשמיני של חג הסוכות; (יב) שלא לעשות בו מלאכה. וביאור שביתת ימים אלו בפרקים אלו.


הלכות שביתת יום טוב פרק א

א) ששת הימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה, שהן ראשון ושביעי של פסח, וראשון ושמיני של חג הסוכות, וביום חג השבועות, ובאחד לחודש השביעי -- הן הנקראין ימים טובים. ושביתת כולן שווה, שהן אסורין בכל מלאכת עבודה, חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה, שנאמר "אך אשר ייאכל לכל נפש" (שמות יב,טז).

ב) כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן, הרי קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהם שבתון, כלומר שבות. וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה, כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו -- הרי ביטל מצות עשה; ועבר על לא תעשה, שנאמר "כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג,ז; ויקרא כג,ח; ויקרא כג,כא; ויקרא כג,כה; ויקרא כג,לה; ויקרא כג,לו), "כל מלאכה לא ייעשה בהם" (שמות יב,טז). ואם עשה בעדים והתראה, לוקה מן התורה.

ג) העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת, כגון שזרע ובנה וסתר וארג בהתראה אחת -- אינו לוקה אלא אחת: חילוק מלאכות לשבת, ואין חילוק מלאכות ליום טוב.

ד) כל מלאכה שחייבין עליה בשבת -- אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה, לוקה: חוץ מההוצאה מרשות לרשות וההבערה -- שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך אכילה; לפיכך מותר ביום טוב, להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות.

ה) וכן מותר להבעיר, אף על פי שאינו לצורך אכילה. ושאר מלאכות, כל שיש בו צורך אכילה -- מותר, כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן; וכל שאין בהן צורך אכילה -- אסור, כגון אריגה וכתיבה ובניין וכיוצא בהן.

ו) [ה] כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב, ולא יהיה בה הפסד ולא חיסרון אם נעשת מבערב -- אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב, אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה -- גזירה, שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, ויימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות.

ז) [ו] ומזה הטעם עצמו, לא אסרו ההוצאה ביום טוב, ואף על פי שכל הוצאה, היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב. ולמה לא אסרוה, כדי להרבות בשמחת יום טוב, ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות. אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מבערב -- הואיל ויש בהן עסק, אין עושין אותן ביום טוב.

ח) [ז] כיצד, אין קוצרין, ולא דשין, ולא זורין, ולא בוררין, ולא טוחנין את החיטים, ולא מרקדין ביום טוב -- שכל אלו וכיוצא בהן, אפשר לעשותן מבערב ואין בכך הפסד ולא חיסרון.

ט) [ח] אבל לשין, ואופין, ושוחטין, ומבשלין ביום טוב -- שאם עשה אלו מבערב, יש בכך הפסד או חיסרון: שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש. וכן כל כיוצא באלו. וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חיסרון אם נעשו מבערב, עושין אותן ביום טוב -- כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.

י) [ט] אין אופין ומבשלין ביום טוב, מה שייאכל בחול; ולא הותרה מלאכה שהיא לצורך אכילה, אלא כדי ליהנות בה ביום טוב. עשה כדי לאכול ביום טוב, והותיר -- מותר לאכול המותר בחול.

יא) [י] ממלאה אישה קדירה בשר, אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. ממלא נחתום חבית של מים, אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד. וממלאה אישה תנור פת, אף על פי שאינה צריכה אלא לכיכר אחד -- שבזמן שהפת מרובה, היא נאפית יפה. ומולח אדם כמה חתיכות בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. וכן כל כיוצא בזה.

יב) [יא] המבשל או האופה ביום טוב כדי לאכול בו ביום, או שזימן אורחים ולא באו, ונשאר התבשיל והפת -- הרי זה מותר לאוכלו למחר בין בחול בין בשבת, ובלבד שלא יערים. ואם הערים -- הרי זה אסור, ואפילו בשבת שאחר יום טוב, מפני שהחמירו במערים, יותר מן המזיד.

יג) [יב] מי שהייתה לו בהמה מסוכנת -- לא ישחוט אותה ביום טוב, אלא אם כן יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, כדי שלא ישחוט ביום טוב, מה שייאכל בחול. וכן כל כיוצא בזה.

יד) [יג] אין אופין ומבשלין ביום טוב, כדי להאכיל גויים או כלבים: שנאמר "הוא לבדו ייעשה לכם" (שמות יב,טז) -- לכם, ולא לגויים; לכם, ולא לבהמה. לפיכך מזמנין את הגוי, בשבת; ואין מזמנין אותו, ביום טוב -- גזירה, שמא ירבה בשבילו. אבל אם בא הגוי מאליו, אוכל עימהם מה שהם אוכלין, שכבר הכינוהו.

טו) [יד] בהמה שחצייה של גוי וחצייה של ישראל -- מותר לשוחטה ביום טוב, שאי אפשר לאכול ממנה כזית בשר בלא שחיטה; אבל עיסה שחצייה לגוי וחצייה לישראל -- אסור לאפות אותה, מפני שיכול לחלוק הבצק. בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להן פת ביום טוב -- אם כשנותנין פת ממנה לתינוק אין מקפידין, מותר לאפותו להם ביום טוב: שכל פת ופת ראויה לתינוק. עיסת הכלבים -- בזמן שהרועים אוכלין ממנה, נאפית ביום טוב.

טז) [טו] המבשל ביום טוב לגויים או לבהמה או להניח לחול, אינו לוקה -- שאילו באו לו אורחים, היה אותו תבשיל ראוי להם. עשה לנפשו והותיר, מותר להאכיל ממנו לגויים ולבהמה.

יז) [טז] רחיצה וסיכה -- הרי הן בכלל אכילה ושתייה, ועושין אותן ביום טוב: שנאמר "אשר ייאכל לכל נפש" (שמות יב,טז), לכל שבצורך הגוף. לפיכך מחימין חמין ביום טוב, ורוחץ בהם פניו ידיו ורגליו; אבל כל גופו, אסור משום גזירת מרחץ. וחמין שהוחמו מערב יום טוב, רוחץ בהן כל גופו ביום טוב -- שלא גזרו על דבר זה, אלא בשבת בלבד.

יח) [יז] כל שאסור בשבת, בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה, בין שהוא משום שבות -- הרי זה אסור ביום טוב, אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה, או דברים שהן מותרין ביום טוב, כמו שיתבאר בהלכות אלו. וכל שאסור לטלטלו בשבת, אסור לטלטלו ביום טוב, אלא לצורך אכילה, וכיוצא בה. וכל שמותר בשבת, מותר ביום טוב. ויש ביום טוב מה שאין בשבת, איסור מוקצה -- שהמוקצה אסור ביום טוב, ומותר בשבת: מפני שיום טוב קל משבת, אסרו בו המוקצה -- שמא יבואו לזלזל בו.

יט) [יח] כיצד, תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדין לסחורה -- כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן, ואסור לאכול מהן ביום טוב, עד שיכין אותן מבערב, ויחשב עליהן לאכילה. אבל בשבת -- הכול מוכן אצל שבת, ואינו צריך הכנה. וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב, כך הנולד אסור.

כ) [יט] חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב; אבל אין יום טוב מכין לשבת, ולא שבת מכינה ליום טוב. לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב שאחר שבת אסורה, אף על פי שהתרנגולת עומדת לאכילה -- הואיל ומאמש נגמרה הביצה, נמצא שבת מכין אותה ליום טוב. ואסרוה בכל יום טוב -- גזירה, משום יום טוב שאחר שבת; וכן ביצה שנולדה בכל שבת, אסורה -- גזירה, משום שבת שאחר יום טוב.

כא) [כ] וכשם שאסור לאוכלה, כך אסור לטלטלה. ואפילו נתערבה באלף, כולן אסורות: שהרי למחר, יותרו הכול; וכל דבר שיש לו מתירין, אפילו באלף אלפים אינו בטיל. השוחט תרנגולת ביום טוב, ומצא בה ביצים גמורות -- הרי אלו מותרות: שאין זה דבר מצוי תמיד; ודבר שאינו מצוי אלא קרי, לא גזרו בו.

כב) [כא] זה שאנו עושין בחוצה לארץ, כל יום טוב מאלו, שני ימים -- מנהג הוא; ויום טוב שני מדברי סופרים הוא, ומדברים שנתחדשו בגלות. ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים, אלא בראש השנה בלבד; ובהלכות קידוש החודש מספר זה, נבאר עיקר מנהג זה ומאיזה טעם עושין ראש השנה שני ימים בכל מקום.

כג) [כב] יום טוב שני, אף על פי שהוא מדברי סופרים, כל שאסור בראשון, אסור בשני. וכל המחלל יום טוב שני אפילו של ראש השנה, בין בדבר שהוא משום שבות, בין במלאכה, בין שיצא חוץ לתחום -- מכין אותו מכת מרדות, או מנדין אותו, אם לא היה מן התלמידים. וכשם שהראשון אסור בספד ותענית וחייב בשמחה, כך השני; ואין ביניהן הפרש, אלא לעניין המת בלבד.

כד) [כג] כיצד, המת ביום טוב ראשון, יתעסקו בקבורתו גויים. וביום טוב שני, יתעסקו בו ישראל, ועושין לו כל צרכיו, כגון עשיית המיטה ותפירת תכריכין וקציצת הבשמים וכן כל כיוצא בזה -- שיום טוב שני לגבי המת כחול הוא חשוב, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה.

כה) [כד] שני ימים טובים אלו של גלייות -- שתי קדושות הן, ואינן כיום אחד; לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב ראשון, או שנולד בראשון -- אם הכין אותו לשני, הרי זה מותר.

כו) כיצד, ביצה שנולדה בראשון, תיאכל בשני; חיה ועוף שניצודו בראשון, ייאכלו בשני; דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון, ייאכל בשני. וכן מותר לכחול את העין ביום טוב שני, ואף על פי שאין שם חולי.

כז) במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלייות; אבל שני ימים טובים של ראש השנה -- קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל אלו הדברים, אלא לעניין המת בלבד. אבל ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה, אסורה בשני; וכן כל כיוצא בזה.

כח) שבת הסמוכה ליום טוב ונולדה ביצה באחד מהן, אסורה בשני; וכן כל כיוצא בביצה. ואפילו נולדה ביום טוב שני, לא תיאכל בשבת הסמוכה לו.


הלכות שביתת יום טוב פרק ב

א) אפרוח שנולד ביום טוב, אסור מפני שהוא מוקצה. ועגל שנולד ביום טוב -- אם הייתה אימו עומדת לאכילה, מותר: מפני שהוא מוכן על גבי אימו; ואילו שחט אימו -- היה זה שבמעיה מותר ביום טוב, אף על פי שלא נולד.

ב) בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום, ובאות ולנות בתוך התחום -- הרי אלו מוכנין, ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב; אבל שרועות ולנות חוץ לתחום -- אם באו ביום טוב, אין שוחטין אותן, מפני שהן מוקצה, ואין דעת אנשי העיר עליהן.

ג) וכן בהמת קודשים שנולד בה מום ביום טוב -- הואיל ולא הייתה דעתו עליה מערב יום טוב, אסור לשוחטה ביום טוב. לפיכך אסור לראות מומי קודשים ביום טוב -- גזירה, שמא יתירן החכם במומן, ויבוא זה לשחוט בו ביום. אבל רואה הוא המום מערב יום טוב, ולמחר מתיר או אוסר.

ד) בכור שנולד ומומו עימו -- הרי זה מוכן, ואין מבקרים אותו ביום טוב; ואם עבר וראה מומו וביקרו והתירו, הרי זה שוחט ואוכל. בכור שנפל לבור, עושה לו פרנסה במקומו -- שהרי אינו יכול להעלותו, מפני שאינו ראוי לשחיטה ביום טוב. אותו ואת בנו שנפלו לבור -- מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, ומערים ומעלה את השני על מנת לשוחטו, ושוחט את איזה מהן שירצה: משום צער בעלי חיים, התירו להערים. בהמת חולין שנפלה מן הגג, והרי היא צריכה בדיקה -- שוחטין אותה ביום טוב, ותיבדק: אפשר שתימצא כשרה, ותיאכל.

ה) אווזין ותרנגולין ויונים שבבית -- הרי אלו מוכנין, ואינן צריכין זימון. אבל יוני שובך ויוני עלייה וציפורים שקיננו בטפיחין או בבירה -- הרי אלו מוקצה, וצריך לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל; ואינו צריך לנענע.

ו) זימן שחורים ולבנים, ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים -- אסורים: שאני אומר שמא אותן שזימן פרחו להן, ואלו אחרים הן; וכל ספק מוכן, אסור. זימן שניים ומצא שלושה, הכול אסור; שלושה ומצא שניים, מותרין. זימן בתוך הקן, ומצא לפני הקן, אם אין שם קן אלא הן ואינן יכולין לפרוח, אף על פי שיש שם קן אחר בקרן זווית בתוך חמישים אמה -- הרי אלו מותרין, שאין המדדה מדדה אלא כנגד קינו בשווה.

ז) דגים שבביברין גדולים, וכן חיה ועוף שבביברין גדולים, כל שהוא מחוסר צידה, עד שאומרין הבא מצודה ונצודנו -- הרי זה מוקצה, ואין צדין אותן ביום טוב; ואם צד, לא ייאכלו. וכל שאינו צריך מצודה, הרי זה מוכן, וצדין אותו ביום טוב, ואוכלין אותו. וכן חיה שקיננה בפרדס הסמוך לעיר -- ילדיה כשהם קטנים שאינן צריכין צידה אינן צריכין זימון, מפני שדעתו עליהן.

ח) מצודות חיה ועופות ודגים שפרסן מערב יום טוב -- לא ייטול מהן ביום טוב, אלא אם כן יודע שניצודו מערב יום טוב. הסוכר אמת המים מערב יום טוב, ולמחר השכים ומצא בה דגים -- הרי אלו מותרין: שכבר ניצודו מערב יום טוב, והרי הן מוכנין.

ט) בית שהוא מלא פירות מוכנין ונפחת, נוטל ממקום הפחת. העומד על המוקצה מערב יום טוב בשנה השביעית, שכל הפירות הפקר, צריך שירשום ויאמר, מכאן ועד כאן אני נוטל; ואם לא רשם, לא ייטול.

י) גוי שהביא תשורה לישראל ביום טוב, אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום -- הרי אלו אסורין עד לערב, וימתין בכדי שייעשו; אפילו הדס וכיוצא בו -- אינו מריח בו לערב, עד שימתין בכדי שייעשו. ואם אין מאותו המין במחובר לקרקע, או שהייתה צורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר או ניצוד -- אם הביאו מתוך התחום, מותר; ואם הביאו מחוץ לתחום, הרי זה אסור. והבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום, מותר לישראל אחר.

יא) עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב -- אסור להסיקן, מפני שהן נולד; ואם נשרו לתוך התנור, מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן. ערימת התבן ואוצר של עצים, אין מתחילין בהן ביום טוב, אלא אם כן הכין מבערב, מפני שהן מוקצה; ואם היה התבן מעורב בקוצים, שהרי אינו ראוי אלא לאש -- הרי זה מוכן.

יב) אין מבקעין עצים מצוואר של קורות, מפני שהן מוקצה. ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב, מפני שהיא נולד. וכן כלים שנשברו ביום טוב -- אין מסיקין בהן, מפני שהן נולד; אבל מסיקין בכלים שלמים או בכלים שנשברו מערב יום טוב, שהרי הוכנו למלאכה אחרת מבערב.

יג) כיוצא בו, אגוזין ושקדין שאכלן מערב יום טוב, מסיקין בקליפיהן ביום טוב; ואם אכלן ביום טוב, אין מסיקין בקליפיהן. ויש נוסחאות שיש בהן שאם אכלן מבערב, אין מסיקין בקליפיהן שהרי הוקצו; ואם אכלן ביום טוב, מסיקין מפני שהן מוכנין על גב האוכל.

יד) [יג] קוץ רטוב -- הרי הוא מוקצה, מפני שאינו ראוי להסקה; לפיכך אסור לו לעשותו כמו שפוד, לצלות בו בשר. וכן כל כיוצא בזה.

טו) [יד] נוטלין עצים הסמוכין לדופני הסוכה, ומסיקין בהן. אבל אין מביאין עצים מן השדה, אפילו היו מכונסין שם מבערב; אבל מגבב הוא בשדה מלפניו, ומדליק שם. ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד, ואפילו הייתה מוקפת שלא לשם דירה: ובלבד שיהיה לה פותחת, ותהיה בתוך תחום שבת; ואם חסר אחד מכל אלו, הרי הן מוקצה.

טז) [טו] עלי קנים ועלי גפנים, אף על פי שהן מכונסין בקרפף, כיון שהרוח מפזרת אותן, הרי הן כמפוזרין ואסורין; ואם הניח עליהן כלי כבד מערב יום טוב, הרי אלו מוכנין.

יז) [טז] בהמה שמתה ביום טוב -- אם הייתה מסוכנת מערב יום טוב, הרי זה מחתכה לכלבים; ואם לאו, הואיל ולא הייתה דעתו עליה, הרי זה מוקצה, ולא יזיזנה ממקומה. בהמת קודשים שמתה, ותרומה שנטמאת -- לא יזיזנה ממקומה.

יח) [יז] דגים ועופות וחיה שהן מוקצה -- אין משקין אותן ביום טוב ואין נותנין לפניהן מזונות, שמא יבוא ליקח מהן. וכל שאסור לאוכלו או להשתמש בו ביום טוב מפני שהוא מוקצה, אסור לטלטלו.

יט) [יח] המכניס עפר מערב יום טוב, אם ייחד לו בחצרו קרן זווית -- הרי זה מוכן, ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו. וכן אפר שהוסק מערב יום טוב, הרי זה מוכן. ושהוסק ביום טוב, כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה -- מותר לטלטלו, שעדיין אש הוא; ואם לאו -- אסור לטלטלו, מפני שהוא נולד.

כ) מי שהיה לו דקר נעוץ מערב יום טוב, ונתקו ביום טוב והעלה עפר -- אם היה אותו עפר תוחח, הרי זה מכסה בו ומטלטלו; אבל אם העלה גוש עפר, הרי זה לא יכתוש אותו ביום טוב.


הלכות שביתת יום טוב פרק ג

א) מי שהיה לו עפר מוכן, או אפר שמותר לטלטלו -- הרי זה שוחט חיה ועוף, ומכסה דמם. ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי, הרי זה לא ישחוט; ואם עבר ושחט, לא יכסה דמם עד לערב. וכן בריה שהיא ספק אם חיה היא אם בהמה, אין שוחטין אותה ביום טוב; ואם שחט -- לא יכסה דמו עד לערב, אפילו היה לו עפר מוכן או אפר, שמא יאמר הרואה חיה ודאית היא ולפיכך כיסה דמו ביום טוב, ויבוא הרואה להתיר חלבו.

ב) וכן השוחט חיה ועוף מערב יום טוב, לא יכסה דמם ביום טוב. שחט בהמה חיה ועוף ביום טוב ונתערב דמם, לא יכסה אותו עד לערב; ואם היה לו עפר מוכן או אפר ויכול לכסות הכול בדקירה אחת, הרי זה יכסהו.

ג) השוחט בהמה ביום טוב, מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו -- ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, אלא יישאר שם מסובך בשאר צמר הצוואר; אבל בעוף, לא ימרוט -- מפני שהוא דרכו, ונמצא תולש ביום טוב.

ד) המפשיט עור בהמה ביום טוב, לא ימלחנו -- שזה עיבוד הוא, ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה. אבל נותנו לפני בית הדריסה, כדי שידרסו עליו ולא יפסד; ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב, כדי שלא יימנע מלשחוט. ומותר למלוח בשר לצלי על גבי העור, ומערימים בדבר זה; כיצד, מולח מעט בשר מכאן ומעט מכאן, עד שיימלח העור כולו.

ה) במה דברים אמורים, במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה; אבל לקדירה, אסור למלוח על העור. וכן אין מולחין את החלבים, ואין מהפכין בהן, ואין שוטחין אותן ברוח על גבי יתדות -- מפני שאינן ראויין לאכילה.

ו) המפשיט את הבהמה, לא ירגיל ביום טוב; כיצד הוא המרגיל, זה המוציא כל הבשר מרגל אחת, כדי שיוציא כל העור שלם ולא ייקרע: מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול, ואין בו צורך למועד. וכן אסור לעשות בית יד בבשר, והוא שיעשה בסכין -- שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ומותר לעשות סימן בבשר.

ז) מולגין את הראש ואת הרגליים, ומהבהבין אותן באור; אבל אין טופלין אותן ובחרסית ולא באדמה, ואין גוזזין אותן במספריים. וכן אין גוזזין את הירק, בתספורת שלו; אבל מתקנין את האוכל שיש בו קוצים כגון קינרס ועכבייות, בתספורת.

ח) מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב. והלש עיסה מערב יום טוב, אין מפריש ממנה חלה ביום טוב; ואם לשה ביום טוב, מפריש ממנה חלה ונותנה לכוהן. ואם הייתה עיסה טמאה או שנטמאת החלה, לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול, וזו לשריפה עומדת. וכן אין שורפין אותה ביום טוב, שאין שורפין קודשים שנטמאו ביום טוב, ששריפת קודשים שנטמאו מצות עשה, שנאמר "באש יישרף" (ויקרא ז,יט): ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

ט) כיצד יעשה בה, יניחנה עד הערב וישרוף אותה. היה יום טוב של פסח שאם יניחנה תחמיץ, לא יפריש את החלה בצק, אלא יאפה את כל העיסה הטמאה, ואחר כך יפריש החלה לחם.

י) אין אופין בפורני חדשה: גזירה -- שמא תפחת ותפסיד הלחם, ויימנע משמחת יום טוב. אין גורפין תנור וכיריים, אבל מכבשין את האפר שבהן; ואם אי אפשר לאפות בו או לצלות בו אלא אם כן גרף, מותר. וסותמין פי התנור בטיט ורפש שבסביבות הנהר -- והוא, שריככו מאמש. אבל לגבל טיט ביום טוב, אסור; ומותר לגבל את האפר לסתום בו פי התנור.

יא) תנור וכיריים חדשים -- אין סכין אותן בשמן ביום טוב, ואין שטין אותן במטלית. ואין מפיגין אותן בצונן, כדי לחסמן; ואם בשביל לאפות בהן, מותר. אין מלבנין את האבנים לצלות או לאפות עליהן, מפני שמחסמן. ומסיקין ואופין בפורני, ומחימין חמין באנטיכי.

יב) אין עושין גבינה ביום טוב -- שאם גיבן מערב יום טוב, אין בזה חסרון טעם. אבל דכין את התבלין כדרכן -- שאם ידוך אותם מבערב, יפוג טעמן. אבל מלח -- אינו נידוך ביום טוב אלא אם כן הטה המכתש או שידוק בקערה וכיוצא בה, כדי שישנה: שאם שחק המלח מערב יום טוב, לא יפוג טעמו. ואין שוחקין את הפלפלין בריחיים שלהן, אלא דך אותן במדוכה ככל התבלין.

יג) אין כותשין את הריפות במכתשת גדולה; אבל כותשין במכתשת קטנה, שזה הוא השינוי שלה. ובארץ ישראל, אפילו בקטנה אסור: שהתבואה שלהן, טובה היא; ואם כותשין אותה מערב יום טוב, אין בכך הפסד.

יד) הקמח, אף על פי שריקדו מערב יום טוב והסיר ממנו הסובין, אין מרקדין אותו פעם שנייה ביום טוב, אלא אם כן נפל בתוכו צרור או קיסם וכיוצא בהם. ואם שינה, מותר, כגון שריקד מאחורי הנפה או שריקד על גבי השולחן, וכיוצא בשינוי זה.

טו) מוללין מלילות ומפרכין קטנייות ביום טוב, ומנפח על יד על יד בכל כוחו ואוכל -- ואפילו בקנון או בתמחוי, אבל לא בנפה ולא בכברה. וכן הבורר קטנייות ביום טוב -- בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, אבל לא בנפה ולא בטבלה ולא בכברה.

טז) במה דברים אמורים, כשהאוכל מרובה על הפסולת; אבל אם הייתה הפסולת מרובה על האוכל, בורר את האוכל ומניח את הפסולת. ואם היה טורח בברירת הפסולת מן האוכל יותר מטורח ברירת האוכל מן הפסולת, אף על פי שהאוכל מרובה, בורר את האוכל ומניח את הפסולת.

יז) אין מסננין את החרדל במסננת שלו, מפני שנראה כבורר; אבל נותנין ביצה במסננת של חרדל, והוא מסתנן מאליו. ואם הייתה המשמרת תלויה, מותר ליתן לה יין ביום טוב; אבל לא יתלה בתחילה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ומערים ותולה את המשמרת לתלות בה רימונים, ותולה בה רימונים; ואחר כך נותן לתוכה שמרים.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    Jewish Content